בשיחות פתוחות עם אמהות אחרות, אנחנו מסכימות שיש רגע לפני ההרדם בלילה שבו מתעוררת תחושת אשמה שמלווה את אמוּתה. הרגע הזה מתמלא באחריות וביקורת עצמית על אופן ניהול החיים והמשפחה, וההתמודדות עם זה היא חלק בלתי נפרד מחוויית האימהות.
התחושות של אמא בזמן קרוב ללילה
כאשר הייתי נשואה, תחושת האשמה שהחלה לעלות הייתה לרוב כשהיו צצים הקולות הראשונים של תינור שמתעורר מוקדם מדי מתוך שינה. זה היה רגע שבו הרגשתי שאני חייבת להקדיש את כל תשומת הלב וההשהייה שלי לתינוק שלי, ולהחריש את המחשבות שהיו עולות באותו רגע על חוסר אחריות או חוסר השתדלות. אך היום, לאחר שאני אמא רווקה שנמצאת בהיכרויות, התחושות משתנות והן פחות קשורות לצרכי התינוק ויותר לתחושת ההחמצה ולתחושת הפער בין הרצון לפתח חיי זוגיות לבין תחושת האשמה שצריכם נסוגה בשל אחריות כלפי הילדה.
תחושת האשמה והחיים כאם יחידנית
התחושה שאינה נעלמת תמיד היא שעלי להרגיש אשמה בכל פעם שאני מרגישה שאני נהנית מחלקה של החיים שאינו קשור לגידול הילדים. זה מרגיש כאילו יש קונפליקט פנימי תמידי בין הרצון לקבל איזו מהות של חופש ומיניות לבין התפקיד המאוחר והמחייב של אמא. ההורים המודרניים נאלצים להיאבק באיזון בין חיים פרטיים מלאים ומשמעותיים לבין תפקיד ההורות, ולעיתים זה מרגיש כמאבק שלא תמיד מנצחים בו בקלות.
חוויות אישיות של אשמה ומנגד, חוויות של חופש
במהלך חיי, היו מקרים שבהם הרגשתי אשמה קטנה אך מתמשכת. למשל, אחרי שאחי, הורה יחיד, ניסה לנסות ולהחזיר את היחסים עם בת זוגו לשגרה, הרגשתי רע על כך שיצאנו לסוג של רגע אינטימי, גם אם זו הייתה רק שעת שקט בשרותים. אותו הדבר קרה כשהילדה הפריעה בזמן שהייתי קרובה לבן זוגי לשעבר, וכאן התחושות היו מעורבבות בין בושה, כעס, ואשמה. כל אלו מציירות דינמיקה מורכבת שבה הרצון לחוש חופש והתפתחות עצמית מעורבב עם ההכרח לחוש בושה ואשמה על כל פעולה שמחוץ לתפקיד האם המסורתי.
התמודדות עם המתח בין מיני לחינוך הילדים
כשהייתי רווקה, שמתי לב שאני נמנעת מיצירת מערכות יחסים חדשות מסיבות רגשיות ופרקטיות, אך הגוף שלי עדיין חיפש מגע ואינטימיות. הייתי נוכחת לדעת כמה זה מזכיר תחושות של חוסר שביעות רצון או צורך חוצה גבולות, שהגיעו גם לידי כך שביצעתי משימות פשוטות כמו לקיחת בת שלי למטרה פשוטה כמו רכישת סוללות למערכת ויברטור שלי. כאן עולה השאלה – מהו סוג האמא שאולי שואפת למצוא מגע מיני מבלי להרגיש נבוכה או אשמה, ועד כמה חוויות כאלה הן חלק נורמלי מהחיים של אמא שמנסה לאזן בין צרכיה האישיים לבין תפקידה כלפי ילדיה.
הבעה של תקווה וחזון לעתיד
לבסוף, כשהבת שלי הייתה צעירה, הייתי מאחלת לה שיזדקק לחיים של חופש ומיניות מבלי לחוש בושה או אלימות פנימית ביחס לגופה ולרגשותיה. החשיבה שלי היא שכשאנחנו כהורים מחבקות את המיניות שלנו ואותנטיים כלפיה, אנחנו גם מגדלים ילדים שמחים ובטוחים בגופם ובחוש שלהם. השאיפה היא להקנות לילדים מודעות וכבוד כלפי עצמם, שיסייעו להם לגדול לאנשים שלמים, אשר יקבלו את הייחודיות שלהם מבלי להרגיש אשמים על כך.
