מאחורי ההצלחה של ספרי הסדרה החדשה הנוצרת מאת הסופרת המצליחה והאהובה, קתי אייבן, עומדת דמות מרכזית שמושכת את הקוראים והקוראות לעולמות של אהבה, תשוקה והרפתקאות. הסיפור הראשון בסדרה עוסק באישה בשם רייצ’ל ליוינגסטון, עיתונאית שנחושה לחשוף את האיש העסקי העוצמתי והמרתק בעיר טורונטו, שמתנהל במסתורין ומרתק את כל סובביו. רייצ’ל, שהפכה למסוגלת לחדור בכל מחיר למקומות החשוכים והקשים של עולם העסקים והעיתונאות, מוכנה לעשות הכל כדי לסגור את הפינה, למצוא את הסיפור שיכול לשנות את חייה ואף להתחקות אחר דמותו של מלקולם סיינט – האיש שאינו מוכן להיחשף בקלות.
קראו קטע מתוך הספר Manwhore מאת קתי אייבן:
כשהשקט שורר במקום, הרוח מבריזה לאורך פיסות של אוויר מיוחד שנוצר בינינו. מה הוא משחק איתי? התמונה שהנציח הייתה רגע שבזמן שצולמה הייתי חשופה, מבולבלת, באופן שהותיר אצלי חוסר ודאות מוחלט באשר לעצמי. קשה לי לשאת שהוא ראה אותי כך, במלוא החשיפה והחולשה.
הוא מביט בתמונה שלי בהווה, ברצינות זורמת בפנים.
“אני מבין שהחברה שאני עומד איתה – מיוחדת. אני מודה שניתנה לי ההזדמנות לתקן את הרושם,” הוא אומר ברצינות, כשהוא מביט אל שמי הלילה החשוך, שבו בעבר פרצו זיקוקים לצורה מרהיבה. כאשר הוא מסתובב מולו ומביט בי, אני נלחמת ברצון להסתכל הצידה, מול המבט הממוקד שלו והעיניים הירוקות החודרות, שמנסות לקרוא אותי כמו ספר פתוח.
“תודה שהזמנת אותי… נהניתי מאוד,” אני משיבה, קולי חרוש באותה רכות נשית שהרגשתי בימי הטלפון והפגישות שלנו.
פתאום אני חשה רעב. רעב לדעת למה הוא בחר בי, למה הוא רוצה שאלבש את החולצה שלו, ואיך זה שלמרות הכול, יש בו משהו שמושך אותי לרצות יותר—יותר ממנו, יותר את הסקרנות שלי אודותיו, ואולי גם משהו יותר חזק ומפתיע.
הוא מחייך בחביבות ומצהיר: “אני מוכן להימ Bail איתך, רייצ’ל. אם יש לך שאלה, אני אשיב, ובתמורה אשאל אותך שאלה.” הוא מביט בי במבט חודר ורציני, ומלמד אותי כי הוא מתכוון לשחק במשחק שמועש עם נשיקות, תשובות ושאלות שמציבות אתגרים ומעוררות את ההתרגשות בין שנינו.
הוא שואל: “למה לא יכולת להביט בי שם, רייצ’ל?” ואני מנסה לפענח את משמעות התהייה. הוא ממשיך ומבקש שמספר גם אני את הסיבה, מתקרב ומושיט יד אל פניי, כשהוא מצביע על עין אחת. אני מרגישה את ההתרגשות גוברת, ולמרות שאני רוצה לענות, בדיוק אז הוא אומר ברצינות: “העובדה האמיתית.”
כלומר, הוא דורש את האמת, והתחושה שמגיעה איתה היא של תיאבון מפתיע להתקרבות, סקרנות ואולי גם ניסיון לגלות את המסתורין שמאחורי המסכה שנראית לעין. אני מודה שמה שאמרת נכון – זה לא הסביבה שלי, ואני נזהרת מלהסגיר את הפחד או התשוקה שבורחת מבפנים. הוא מציין כי הוא יודע לקרוא אנשים טוב מאוד, ואני משיבה שאיני שייכת לקבוצת ה”נשות החצר” שלו, ומצחקקת כשהוא משיב בשעשוע על ההבחנה שלי ועל היכולת שלו להבין אותי.
בהמשך, השאלות עוסקות באישיותו, במה שהוא מחפש באישה שתייצג את כל חלומותיו ורצונותיו, והוא מנסה לקרוא אותי מבעד להצצה שאינו משאיר לי. אני מבינה ששאלות אלו נוגעות בנושאים רגישים, ולכן מנסה לשמור על קור רוח ולהתרכז בשאלות החשובות — כיצד הוא רואה את מה שקורה בינינו, והאם הוא מאמין שיש מישהי שיכולה לחדור אל תוך ליבו ולשאת את כל רצונותיו.
